<h1>סמ"ג עשין סימן ע'</h1>
<h2>דף כג:</h2>
תניא בתוספתא דב"ק (פ"ט ה"ה), החובל באשת איש השבת והריפוי לבעלה והצער שלה, והבושת והנזק אם בגלוי [הוא] כגון שחבל בפניה ובצוארה [או] בידיה וזרועותיה השליש שלה ושני שליש לבעל ואם בסתר הוא הנזק השליש לבעל ושני שליש לאשה, של בעל נותנין לו מיד ושל אשה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות (רמב"ם חובל ומזיק פ"ד הט"ו). מכאן יש ראיה שיש קניין לאשה בלא בעלה לעניין הגוף, והוא הדין בנותן מתנה סתם לאשה וכן פסקו ר"י (קדושין כ"ג ב' תד"ה ור' אלעזר) ורבינו משה (אישות פכ"ב הל' כ"א—כ"ב). כתב רבינו משה (חובל ומזיק פ"ד הט"ז ע"ש במ"מ ולח"מ) בד"א שחבלו בה אחרים אבל חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הצער וכל הבשת והכל שלה ואין לבעל בהן הפירות ואם רצונה ליתן הדמים לאחר נותנת וכזה הורו הגאונים והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חולייה, והמזיק את אשתו בתשמיש המטה אמרינן בפרק המניח (ב"ק ל"ב א') שהוא חייב בנזקיה (ע"פ הי"ז שם). ונפלאתי על זה שהרי שנינו בתוספתא (שם) החובל באשתו בין שחבל הוא בין שחבלו אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. והאשה שחבלה בבעלה אם היה תוספת בכתובתה מחייבין אותה למכור התוספת לבעלה בטובת הנאה וגובה ממנה אם רצה הבעל ואם רצה לגרשה ולגבות מן הכל גובה, ואם לא היה לה תוספת אינה יכולה למכור לו עיקר כתובתה שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלא אם רצה הבעל כותב עליה שטר בדמי חבלו או מגרשה ונוטל מכתובתה הראוי לו (שם הי"ח). תניא בפרק החובל (פ"ז ב') החובל בבניו הגדולים אם אין סמוכין על שולחנו נותן להם מיד והקטנים ילקח בהם קרקע והם אוכלים פירותיו וכן הדין באחרים שחבלו בהם ואם היו סמוכים על שולחנו וחבל בהם פטור בין גדולים בין קטנים ואם חבלו בהם אחרים בגדולים יתן להם מיד ובקטנים ילקח בהן קרקע והם אוכלים פירותיה עד שיגדלו (שם הי"ט).
